המאה ה־21 חווה פריחה של אנטי־רציונליות כמו תנועת ההמונים הפועלת להביס את המדע: כדור הארץ שטוח, כך הם מאמינים. היתקלויות בתופעות פסאודו־מדעיות או אנטי מדעיות שכאלו מכאיבה לי בעיניים וצובטת לי בלב. או אז אני נזכרת בהגדרה קולעת לרציונליזם:
יש עולם.
יש אדם בעל כושר תבוני.
האדם (בעזרת תבונתו) יכול לדעת את העולם.
שימו לב שהתבונה, בעיני ההגדרה שהבאתי, היא תחליף להשתלהבות הדמיון והרגש; התבונה היא שמביאה את האנושות לפסגת יכולות החשיבה. התבונה מבטיחה לבני האדם כוח חסר גבולות, וכי בעזרתה בני האדם יוכלו להגיע לכל מקום, לכל מרחק ויוכלו לתאר ולהסביר כל תופעה.
עם זאת, הבעיה בהבטחה הרציונליסטית היא שלדעת את העולם זה הישג גדול, אבל לא ההישג הגדול מכל: פיצוח הגנום האנושי, הנחיתה על הירח, או גילוי הנוסחה הכימית של המים, לא פתרו לנו את הסבך האנושי. אף כי 'האנושות' צוברת ידע רב על העולם, הידע לא מונע את השחתת העולם; אף כי 'האנושות' למדה לשכך כאבים, בני אדם ממשיכים להכאיב זה לזה. לפיכך, מי שרואה את האדם כיצור תבוני מחד גיסא אך מוסרי מאידך גיסא, לא יכול להסתפק ב'ידיעת העולם'. החשיבה הרציונלית היא כלי רב עוצמה שמאפשר לנו לדעת את העולם ולהשתמש באוצרותיו לצרכינו. אולם התבונה מגיעה להישגיה על ידי קיבוצם של פרטים אל תוך כללים. בכך הרציונליזם חותר תחת המאמץ האנושי לעמוד בקשרי אחריות עם העולם: הדומם, הצומח, החי והאנושי.
אף כי 'האנושות' למדה לשכך כאבים, בני אדם ממשיכים להכאיב זה לזה. לפיכך, מי שרואה את האדם כיצור תבוני מחד גיסא אך מוסרי מאידך גיסא, לא יכול להסתפק ב'ידיעת העולם'
"דע את עצמך", הוא סלוגן שעשוי להישמע טרלול ניו־אייג'י ותו לא. אך תופתעו אולי לדעת שהוא היה חרוט על קיר מקדש האורקל בדלפי עוד מהעת העתיקה. באותה חריטה מצויה גם ההמלצה להיזהר מוודאות כוזבת. אולי בגלל שלא טוב לנו לשקר לעצמנו, אין שם בדלפי חריטה תאומה הקוראת – "דע את האחר". אם את עצמי אני בקושי מבינה, למרות שיש לי גישה לתודעתי, איך אבין את מי שהוא לא אני, את מי שתודעתו חסומה בפני?
באופן מפתיע הפילוסוף הצרפתי-יהודי עמנואל לוינס, שחדר לעומקה של הבעיה המוסרית, סבר כי במידה ומוכנים לוותר על "אחרותו של האחר", להעלים אותו בבליל של מה ש'זהה' לו באופן מושגי, דווקא אפשר להבין אותו. כיצד? החשיבה הרציונלית, שהיא המנוע של כל המדעים, מפעילה את כוחה כדי לצמצם את הפרט אלי-מושג. כמו טיפות שנעלמות בים, התבונה מנכסת לעצמה פרטים תוך שהיא כולאת אותם בכללים. אבל, מזהיר לוינס, ההמשגה התבונית-רציונלית של ה'אחר' מייצרת ודאויות יתר עם פוטנציאל הרסני. בשל הוודאות המושגית, היחיד העומד מולי נבחן לאור המושג ביחס של דוגמה, או חמור מכך, דוגמית (specimen) – דבר שמטשטש את ייחודיותו של האדם. כך, בתהליך לא מודע של דה-הומניזציה, אני משתחררת מעול המפגש. ברם, אנחנו, כיצורים בעלי אחריות מוסרית, רוצים להצליח לעמוד מול האחר מבלי להעמיס עליו המשגות. או אז נגלה שלהבין את האחר, בלי מושגים, זה באמת, אבל באמת, קשה.
התזה שאני מציגה מקשרת בין הבעיה האנושית ובין הבעיה בחשיבה הרציונלית. במאמר זה ארחיק בדווקא את השיחה אל עבר מחוזות פנטסטיים שם המושגים המדעיים שלנו יותר רופפים. חשוב לי להבהיר, אינני מתנגדת לחשיבה מושגית, למדע שיטתי או לתבונה. כלל וכלל לא. אם הבנתם את השורה הפותחת של דברי, אתם חשים את התסכול העמוק שאני חווה לנוכח מגמות אנטי־מדעיות ופסאודו־מדעיות. אולם, דווקא משום כך הרציונליזם רק ישתבח מקורטוב של ענווה. רציונליזם בחסות מיתוס יפעיל את מכבשיו במקום הראוי לו וביתר צניעות. בכך אולי הוא יהיה חסין יותר לרוחות המסוכנות של זמננו.
הכשל הגאוצנטרי
חיפוש אחר 'לא־אני' חוצן מזמן לנו מחסומים פיזיקליים של מרחק וזמן, מחשבה על לא-נודע ביולוגי ואתגרים הנדסיים של מכשור תקשורת שאת חלקם תאר ד"ר עידן קורנבלום במאמרו "פנינו לשלום" שפורסם כאן במטא. כיוון שתקשורת דו-כיוונית בין בני אדם ובין יצורים חלליים מתקיימת, נכון להיום, רק ביצירות בדיוניות, זוהר לא מחמיא קורן מהעוסקים במלאכה באופן שיטתי: הם נחשבים הזויים. משום שאין להם הוכחות אמפיריות אנו עלולים לטעות בזיהויים של מדענים המתעניינים בתקשורת עם חוצנים כשותפים במפעל ההזיה והקונספירציה. אך אני מציעה לא להירתע מהספקולציה כאילו היא עסק מביך ולא הולם למבוגרים יציבים נפשית ובריאים קוגנטיבית.
מאמר שהתפרסם בכתב העת Life מאת סטויארט בנט ומייקל ל' וואנג מבקש להקל על אסטרוביולוגיים את החיפוש של מחט החיים בערימת השחת הבין-כוכבית בעזרת מושג חדש, Lyfe שיש להגות Loif. (לידיעת האקדמיה ללשון עברית, תרגום החידוש הלשוני לעברית מניב "חׇיים" בקמץ קטן). ההגדרה המקובלת על נאס"א לחיים – אותה המאמר מבקש לדחות – גורסת כי "חיים הם מערכת כימית עצמאית המסוגלת להתפתחות דארווינית". אך בהגדרה זו, טוענים בנט ווואנג, כלולות הנחות יסוד לא הכרחיות שלא מסייעות לנו בחשיבה על מושג החיים באופן מוכלל דיו.
ההגדרה המקובלת על נאס"א לחיים – אותה המאמר מבקש לדחות – גורסת כי "חיים הם מערכת כימית עצמאית המסוגלת להתפתחות דארווינית"
ההיסטוריון הביולוגי מנסה להריץ אבולוציה דארווינית לאחור כדי לחקור את החיים הקדומים ביותר, אבל חיים יכולים היו להתפתח באופנים שמדענים כלל לא מעלים על דעתם. בנט וואנג מבהירים את הביקורת שלהם על המוגבלות של "ההיסטוריה" האבולוציונית בעזרת אנלוגיה מתחום הטכנולוגיה של הרכבות שבמאתיים שנה השתנו לבלתי היכר. אם נבחן את הרכבת שמנצלת ריחוף מגנטי נמצא כי בתפקיד "המערכת הכימית" מתקיים "חילוף החומרים" על ידי סלילים מגנטים במצב של מוליכות-על המקוררים על ידי מימן נוזלי. "גוף" הרכבת עשוי פולימרים וסגסוגות שונות. לבסוף, החומר ה"גנטי" של הרכבת, הדבר שמכתיב את פעילותו, הוא מערכת ניווט ממוחשבת. אולם, טוענים מחברי המאמר, ה"מרחק האבולוציוני" בין הרכבת המרחפת ורכבת הפחם הראשונה עצום! "חילוף החומרים" ברכבות הפחם הישנות פעל על דלק פחמי שהרתיח מים להזזת בוכנות, "גוף" הרכבת היה עשוי מעץ וברזל יצוק והחומר "הגנטי" שיכוון את פעילות הרכבת הוא נהג הקטר. אי אפשר לומר שהדלק הפחמי ברכבת הקדומה, הוחלף בדלק מימני ברכבת החדשה משום שעיקרון הפעולה הוחלף כולו מכימי לפיזיקלי.
לאור האפשרות שכמו הרכבת, גם החיים התפתחו בכיוונים ובדילוגים שאנחנו אפילו לא יכולים לדמיין, כותבי המאמר קוראים לאימוץ של הגדרה רופפת יותר של מושג החיים. הם מגדירים חיים (Lyfe) כחיתוך של ארבע תכונות: בזבוז אנרגיה, קטלוז (זירוז) עצמי, איזון, ולמידה. אודה שאחרי הדוגמא המרשימה על "אבולוציה" ברכבות כאנלוגיה לאבולוציה של החיים, ההגדרה שלהם נשמעת יבשה. אבל בנט ווואנג עוזרים לכולנו להעמיק במחשבה על החיים כפי שאנחנו לא מכירים אותם.
הכללה מהחיים 'כפי שאנחנו מכירים אותם', אל עבר החיים בכללותם היא מרכיב של ה"כשל הגאוצנטרי". הכשל הגאוצנטרי גרם לכמה ניסיונות תמימים, אפילו מגוחכים, לתקשר עם חוצנים תבוניים. חולשת הניסיונות נובעת מהקושי ליצור שפה נטולת הנחות אנושיות ומהקושי הפיזיקלי לשגר את המסר למרחקים. הניסיון המפורסם והמגוחך ביותר לתקשורת כזו מצוי על המתעד (Payload) שנשא הוויאג'ר 2. החללית הקטנה שוגרה בשנת 1977 והחזירה לכדור הארץ נתונים ותמונות בדרכה אל מחוץ למערכת השמש. אולם הוויאג'ר דומה לחילזון ששואף להקיף את כדור הארץ בזחילה. לקח לחללית שלושים שנה להגיע אל ההליופאוזה שהוא הגבול בין פנים מערכת השמש ובין המדיום הבין-כוכבי. יתרה מכך, התחזיות ניבאו כי בשנת 2020 הדלק של וויאג'ר 2 יאזל סופית. האם תקליטור הזהב שהיא נושאת ובו הקלטות שונות ומשונות יגיע לידי חייזרים? והאם החייזרים, שיצליחו להיתקל בגרגיר העתיק, מחזיקים במכשיר גרמופון?
האם יום אחד הוא ינוגן על ידי פטיפון חייזרי? תקליט הזהב של וויאג'ר (מקור: ויקיפדיה).
מבלי לזלזל בערכן של פעולות סימבוליות, מדענים אחרים השקיעו את זמנם בניסיונות מורכבים יותר. היו שגרסו כי שידור אות רדיו של המספר פאי יוכיח למישהו שאנחנו תבוניים. סייגן ודרייק למשל, הציעו בשנת 1974 לשלוח לחלל בתשדורת רדיו רצף אותות שמרכיב קובץ Bitmap. הם לא שמו לב להנחה סמויה שממנה סבלה היוזמה שלהם כי חוצנים ידעו לפענח את הקידוד המבחין בין תו ובין רווח. הם קיוו שכשהתשדורת תגיע לחוצנים, הם יפענחו אותה ויגלו את התמונה הבאה:
מה יש לנו כאן? זה צלב אם לא הבנתם; ולכם יש זוג עיניים!
לרוב מדגישים במאמצי התקשורת האסטרוביולוגית את הקשיים במציאת שפה משותפת ואמצעי תקשורת מתאים. אך בעיית התקשורת עם יצורים תבוניים אינה רק בעיה בשידור מסר בעל משמעות, אל מען לא ידוע. זו לא רק בעיה של תוחלת החיים הקצרצרה שלנו ביחס למרחקים בין־כוכביים כשהשכן הקרוב ביותר שלנו, רחוק כארבע שנות אור מאיתנו. כשאנחנו מעוניינים לוודא שחוצנים יבינו אותנו, ותוהים איך נצליח אנחנו להבין אותם, אנו מתבקשים, בשם המדע, לדמיין מערכות הכרה ותרבות שונים מאיתנו בתכלית. אנחנו נדרשים לפנטזיה שפעולתה היא ערבוב אלמנטים מוכרים ליצירת דבר מה אחר מהם. למרבה הצער, חיפוש באלמנטים המוכרים לנו מעלה כרוניקה של מפגשים רוויי דם שלנו עם עצמנו: ממלחמות דת, דרך קולוניאליזם תרבותי ועד אפליה על רקע דת, גזע או מין. החיפוש אחר אלמנטים מוכרים מהם נוכל לבנות תרחישים לא מוכרים, עשויה גם להזכיר לנו מפגשים עם שאר דרי כדור הארץ ואפילו עם מחצביו, מפגשים שלא עולים יפה לרבים וביניהם דובי הקואלה, שוניות האלמוגים ומצברי הגז הטבעי. הניסיון לפתח שפה אוניברסלית מזכיר לנו שאנחנו גם נכשלים פעם אחר פעם במציאת ערוץ תקשורת עם אחר, לא זה שנמצא מעבר לגלקסיה, אלא רק מעבר לגבול, או אפילו מעבר לרחוב.
הפיזיקה של תולעי האדמה
לפני מספר שנים, אמא שלי הביאה לי ערימה ענקית של מסמכים שהיו שייכים לסבא שלי, הפיזיקאי ג'רום רוטשטיין. "קחי את זה ועשי בזה סדר" היא אמרה לי. כמובן שדחיתי את הטיפול בערימה העצומה תקופה מאוד ארוכה. אבל אז עברנו דירה ומצאתי את עצמי עוברת על הר של טיוטות ומאמרים מדעיים שסבא שלי, שנפטר כשהייתי ילדה קטנה, שמר בביתו.
מבין המאמרים הרבים מצאתי אוצר קטן, מאמר שכותרתו "הפיזיקה של תולעי האדמה". במאמר זה סבא שלי שואל: איזו מין פיזיקה היו מנסחות תולעי אדמה תבוניות? תולעת האדמה חיה בקרקע בוצית ונבדלת מבני האדם בפרמטרים חושיים מהותיים. תולעת האדמה היא עיוורת וחירשת, אורכה אינו קבוע, ואין לה לב פועם. יש לה חוש מישוש, חוש טעם, ומדד לטמפרטורה. בהקשר הדיון הנוכחי, תולעת האדמה ניחנת גם באינטליגנציה גבוהה. לתולעת האינטליגנטית יש זיכרון – כלומר יש לה "לפני" ו"אחרי" חוויה חושית. דגים עלולים לשחות אל הקרקע הבוצית ולנענע את התולעת באקראי. כך שבעולמה של התולעת בין אירוע חושי אחד למשנהו לא יעבור מרווח זמן קבוע. בדומה לנו, לתולעת יש עולם חושי, חץ זמן, אבל זמן סובייקטיבי שנמדד על פי אירועים שמתרחשים לה באופן אישי.
מה עוד מסוגלת לגלות התולעת בחושיה הבסיסיים? היא יודעת להמשיג את הקשה והנוזלי. היא עלולה להתנסות בכך שקל יותר לדחוף אבן חצץ המשוקעת בתוך הבוץ לצדדים, מאשר לדחוף אותה כלפי מעלה. על ה"מעלה" וה"מטה" יודעת התולעת בגלל שגם עליה פועל כוח הכובד שמביא לכך שגם אם התולעת מסיטה אבן חצץ כלפי מעלה, האבן תשוב אליה בזמן הנקבע כתלות בכוח הכבידה ובכוחות הציפה של הבוץ. כלומר התולעת האינטליגנטית תפתח לה, בדרך זו או אחרת, גם ציר זמן אובייקטיבי.
אפשר לסכם כי התולעת תפתח מדע שיתחיל מהמכניקה והתרמודינמיקה, אך יוכל לכסות תופעות מחשמל ועד אסטרופיזיקה שהתולעת תגלה עם התקדמות עבודתה המדעית. אולם מה יהא המדע התולעי ביחס למדע האנושי? בשתי מילים, מדע אחר. אבהיר זאת באמצעות דוגמא: בני האדם נפעמים מהדר השקיעה והצבעים העזים בהם נצבעים השמיים. קו האופק אף לימד את היוונים על עקמומיות כדור הארץ. אולם בעבור התולעת ייתכן ש־'שקיעה' כלל לא תהיה אירוע מובחן. התולעת תפתח מושגים להבדל בין חום היום ובין קור הלילה, אבל, בהיעדר עיניים, דווקא השקיעה לא תשאיר רושם, לא תקבל שם, ולא תוביל לגילויים מדעיים.
אמצעי החישה השונים מבטיחים כי בתהליך ההתפתחות המדעית לא תתקיים חפיפה בין בני האדם ובין בני התולעת. כמו צמד מגלי ארצות ששטו באותו האוקיינוס אך כל אחד גילה איים שונים, הם יחזיקו במפות שונות של הטבע. לפיכך, בשלב זה, מושגים מן המדע התולעי לא יוכלו להתרגם למדע האנושי, ולהיפך. תופעה חשמלית שנחווית באמצעות חוש הטעם התולעי לא תוכל להיתרגם לשפת החשמל האנושית עד שהתולעת תוסיף לחקור את חוש הטעם החשמלי ותזהה בה חוקיות כללית. הרי בני האדם מעולם לא גילו תופעות חשמליות באמצעות חוש הטעם, אף כי לחשמל יש אינדיקציה כימית ולפיכך ניתן "לטעום" חשמל. אולם, טוען רוטשטיין, בהינתן שהתולעים ובני האדם כבר סיימו לחקור את אותה פיסת יקום נגישה, אין סיבה שלא יהיה ניתן לתרגם את המדע התולעי למדע האנושי. שאלת המדע התולעי גורסת כי תבונות שונות יגלו את אותו המדע, אבל לא באותו הסדר. לפיכך לא מן הנמנע שחברה של חוצנים תבוניים תפתח טכנולוגיה מתקדמת מבלי להכיר לצורך כך את טבלת היסודות, או את המספר פאי. אף כי בנקודה זו יראה כי אין לנו שום שפה משותפת, מעט אורך רוח משני הצדדים יגלה שכולנו יודעים משהו בעל ערך.
לא מן הנמנע שחברה של חוצנים תבוניים תפתח טכנולוגיה מתקדמת מבלי להכיר לצורך כך את טבלת היסודות, או את המספר פאי
חקר התולעת התבונית, יצור דמיון, מראה לנו שמדע רציני יכול להשתעשע עם הפנטזיה ולהתקרב אל פעולת המיתוס. תולעת האדמה, בפשוטתה וטיפשותה, זרה לנו. אך תולעת האדמה של רוטשטיין אינה זהה עם דגימה של Lampito Mauritii. במובן זה קריאת המאמר יוצרת הזרה הפוכה: אחרותה של התולעת מוקצנת דווקא בגלל שהתולעת איננה חסרת ערך. היא מוקצנת באשמתנו – אנחנו אלו שלא מסוגלים לדעת את העולם ללא תיווכם של עיניים, אורך קבוע, פעימות לב או רגליים. בכך המאמר מדגים, שלא בכוונת מכוון, כיצד מדע בתוספת אבקת פנטזיה שם בלם על הצד הדורסני של כוח ההמשגה.
נייטרליות ואחריות
העיסוק הספקולטיבי ב'אחר' מעלה עוד כמה תהיות.
מה יקרה אם מחר גשושית על מאדים תיתקל בדבר־מה שלאחר עיון בו יוגדר כמופע מוכלל של חיים המבצע בזבוז אנרגיה, קטלוז (זירוז) עצמי, איזון, ולמידה, או בקיצור Lyfe, כפי שבנט וואנג הגדירו אותו? במידה והיצור ממאדים נתפס אצלי כ־'זולת', לוינס נותן לנו מענה:
”
הזולת נגלה לי בפניו לא כמכשול ולא כאיום אותו אני אומד, אלא כמה שמודד אותי
אם נשכיל לראות באחר שופט השופט אותנו במקום תוקף התוקף אותנו, נוכל להשתמש באחרותו לטובת ניטור עצמנו.
אולם ידיד של ג'רום רוטשטיין, הביופיזיקאי והפילוסוף הנרי אטלן, הציע קריאה מורחבת לאתיקה של ה'אחר' הלוינסית. אטלן מקשה: "כל עוד איני תופס את עצמי כמשהו נייטרלי, היתקלותי בטבע אינה היתקלות במשהו שהוא אותו דבר כמוני". לטענתו, כיוון שיש לי רצון ואחריות ואינני ניטרלית, ואילו לטבע אין לא רצון ולא אחריות, לעולם איני מסוגלת לגלות בטבע 'זולת'. לפי אטלן ההיתקלות עם אחר נייטרלי "שיכול להכאיב ולהרע לי בלי להיות רע מבחינה מוסרית, היא היתקלות באחרות שהיא רדיקלית יותר מפניה של אישיות אחרת". אם יש זולת, שהוא שונה ממני באופן רדיקלי, כיצד אחוש שהוא שופט אותי?
בני האדם נכשלים פעם אחר פעם במבחן אחריות לעמיתים אנושיים בין שדות המוקשים ובין שדות הכותנה. אולם התסבוכת חמורה במיוחד משום שהאתגר לעמוד באחריות כלפי בני האדם, אתגר שקורבנותיו נערמים בשולי ההיסטוריה אינו האתגר החמור מכל. ישנו משהו שונה ממני באופן רדיקלי. משהו כמו וירוס, גרעין אטום, תולעת אדמה, או חוצן מיקרוסקופי על המאדים. מכיוון שאני יודעת את עצמי ואת בני האדם כטובים או כרעים, אבל אינני יודעת את האחר הרדיקלי ככזה, אין מולי 'זולת'. אם אין זולת, אין עלי תביעה מוסרית. אולם תוהה אטלן, האין האחריות חלה גם על מה שנייטרלי מבחינה מוסרית? בנקודה זו אנחנו כבר מבינים כי בעיית החייזר, במידה והתגברנו על מכשולי הפיזיקה והשפה, קלה יותר מבעית החיידק. הבעיה קלה כל עוד החייזר הוא 'זולת' ואפילו הוא קטן, ירוק, ובעל שלושה מחושים. אם אכאיב לו, שלושת העיניים שבקצה מחושיו יביטו אלי בשאט נפש. אבל החיידק הנייטרלי פוגע בי בלי להתכוון לכך ואף לא שופט אותי כשאני רוצחת אותו באנטיביוטיקה.
רק כאשר מושגים כלליים כחיידק, חוצן, וגרעין האטום, מתורגמים באופן מיתי אל פרט, ואפילו על דרך ההאנשה הפרועה, אנו מסוגלים לחוות את ה־'אחרות' כזולת. שתי הדוגמאות שראינו, מאמרם של בנט ווואנג על מושג החיים, ומאמרו של רוטשטיין על התולעת התבונית, מפעילים חשיבה שיטתית, תוך שהם מפלרטטים, מי יותר ומי פחות, עם הפנטזיה. הפנטזיה עוזרת לייצר מדע מבריק יותר ומחלצת מן המושגים את הפרטים. כאשר התחברנו אל עולמה של התולעת התבונית המתפתלת בביצה ומניעה אבני חצץ, דמיינו את חייה של תולעת האדמה, גם זו שאינה תבונית. נכון, אולי מערכת יחסים מוסרית בין האדם ובין הניטרליות של הטבע הוא מושג מטאפורי. אבל מערכות היחסים בין בני אדם, ומערכות היחסים בין האדם ובין הטבע חשובים מדי ושבירים מדי מכדי שנוותר על האחריות המוסרית.
לנוכח ריבוי התופעות האנטי־רציונליסטיות, מוטב להחזיר את הכבוד לידיעה החושית, לידיעה שבחוויה ולידיעה שבדמיון. אלו אינן מחוות בלתי תבוניות. לצד החשיבה המושגית טוב לנו להאניש את הדומם ולארוג חלופות לחיים כפי שאנחנו מכירים אותם ומתוך כך לדעת את העולם. אכן, מה ספרויות המיתוס מספרות לנו? על הים והאדמה על האש והמים כישויות חיות. סיפורים אלו עוזרים לנו לגלות באחרותם הרדיקלית של 'יסודות הטבע' את הזולת שבכל זאת דומה לנו. מושג מופשט כמו Lyfe וכל הידע שהמדע נותן לנו על ה'אחר', לא באמת מביאים אותנו לדעת אחר. רק הפנטזיה המיתית, כבת לוויה למדע, תוכל לסייע לנו לעמוד בקשר מוסרי עם העולם. רק רדוקציה של כללים־אלי־פרטים כתנועה הופכית לפעולתה של התבונה, מכוננת זיקות ביני אני ובין אחר – כזולת.
אם ברצוננו לדעת אחר, טוב שננסה לשמור אותו כטיפה מחוץ לים.
הנה לינק לקריאת המאמר המלא במטא קולקטיב אינטלקטואלי.
בתמונה: האם האנשה פרועה של ארבעת היסודות יכולה לתרום לאחריות מוסרית?
Comentaris