top of page
  • תמונת הסופר/תNetta Schramm נטע שרם

תסמכו על חוש הריח שלכם!

חוש הריח שלכם

"האם מים הם H20?", שואל הסוק צ'אנג, פילוסוף והיסטוריון של המדע, בספר שרוצה לטעון בשבחו של פלורליזם במדע. ביסוד עמדתו מצויה מורשת קאנט, הסוברת כי המדע מנוע מִיֶּדע על הדברים כשהם לעצמם noumena; "אמת" מדעית לעולם מוגבלת לתיאור תופעות בתיווך כלי ההכרה (phenomena). ה"אמת" המדעית בה"א הידיעה היא פנטזיה. מה שנותר מהכמיהה למדע שיפענח באמת את העולם הוא גישה פרגמטית שמתמקדת בהצלחת התאוריה בעולם התופעות בנוסח "אם אפשר לרסס אותם, הם קיימים". גישה זו מאפשרת למבנים שונים של מערכות עשייה לשבת יחד תחת חופת המדע. ריבוי זה אפשרי אפילו אם מושגי יסוד במערכת אחת אינם ניתנים להשוואה למערכות האחרות או ליישום בתוכן. חדשנותו של צ'אנג היא בפנייתו אל ההיסטוריה כדי להדגים שפלורליזם במדע אכן התקיים בעבר. הוא מראה כיצד השתלטות של מערכת מעשה אחת גורמת לאובדן ידע, למשל כאשר ננטשה תאוריית הפלוגיסטון לטובת פרדיגמה מדעית עדיפה (ההשערה שבעֵרה מתרחשת תוך כדי מעורבות הכרחית של חמצן).


מה יכול להיות זר יותר לרוח הזמן מהטענה שאפשר להכניס תאוריות שבסיסן מיתי אל תוך המדע הניסויי המודרני? אבל אסור לנו לשכוח: רבים וטובים מגיבורי המהפכה המדעית היו לא רק מדענים פורצי דרך אלא גם אלכימאים מומחים. שילוב זה, הזוי ככל שייראה במונחים שלנו, דורש עיון. מה היה הגשר בין עולם המיתוס ובין המתודה המדעית? הנרי אטלן הציע הבחנה בין שתי אופני המחשבה, המיתי והמדעי. תמצית טענתו היא שהמיתוס הוא רב־משמעי ומטפורי, ואילו המדע מתפקד על פי המודל הגאומטרי. אין בזאת כדי לומר שהמיתוס אי־רציונלי או א־רציונלי. אין בזאת גם כדי לומר שהמדע נטול חשיבה מיתית. אטלן מציע לחקור את המעבר אל המדע המודרני מתוך רגישות מושכלת לעמדה המאגית:


לפיכך רצוי [...] לחזור לתקופת השבר, כאשר המדע טרם הבדיל את עצמו בבירור מהמאגיה. שם אפשר לראות ביתר בהירות מה היו המעלות והחסרונות של שתי צורות הרציונליות האלה, וממרחק של שלוש מאות שנים שבהן יכלה המודרניות לבדוק את עצמה – להעריך את התוצאות. התקופה שהשבר בין המדע למאגיה, בין הפילוסופיה לתאולוגיה, חל בה, המאה השבע־עשרה באירופה, היא נקודת המפגש המייסדת, החלון שאפשר ללמוד דרכו משהו על תורות פילוסופיות עתיקות בלי לנטוש את לקחי הפילוסופיה הביקורתית, ובלי צירופים הזויים פחות או יותר של אופני חשיבה מתקופות שונות.



הוא אינו קורא לאמץ מחדש מיתוסים ואמונות קדם־מדעיות, אלא לעיין לעומק בתקופה שבה גם המודרני וגם המיתי תמכו זה בזה וחוו תהליכי פיצול. הוא טוען גם שהפירוד לא נשלם; עד היום המיתוס טבוע בחקירה המדעית. כהוכחה הוא מביא דוגמאות מתחום עיסוקו – הביולוגיה:

לנוכח הפרספקטיבות של שיבוט גנטי של אינדיבידואלים צצות מחדש האמונות בנצחיות הנפש ובגלגולי נשמות, אמנם מתוך בלבול מושגים גמור, פרי פשטני ומעוות של פירוש עממי למושגים גנטיים, השלכה הזויה תעניק ל"די־ אן־איי" ול"גנום" המיתיים את התכונות שמסורות העבר ייחסו לנפש.



גם אם לא מקבלים את טענתו של אטלן שיש יסוד מיתי בדי־ אן־איי, אפשר לומר שעד ימינו תפיסות מיתיות של נפש וחיים, שאיבדו את מקומן כאובייקטים למחקר מדעי, לא נעלמו כליל אלא עברו סובלימציה קפדנית. כעת אדגים טענה מוזרה זו. מגפות ומיאזמה מיאזמה (פירושה המילולי "זיהום") היא תאוריה שגורסת כי מחלות רבות מקורן באוויר מזוהם ובריחות רעים. מקורה ביוון העתיקה, והיא התקיימה עד המאה התשע־עשרה. בימי הביניים, למשל, אמונה רווחת במקומות רבים היתה שעכברים הם מתווכי מיאזמה ושגרירים של השטן הגורמים למגפות דוגמת המוות השחור. רוברט קוך ראה את חיידק הכולרה והבין שמחלות אינן נגרמות מן האוויר אלא ממיקרואורגניזמים.

במאות השש־עשרה והשבע־עשרה נחשבו מגפות ל"תוצר של רעל בליחות הגוף וברוחות שלו, שנדבקו מידי אוויר מזוהם, או אדים רעים, אשר בכוחם לשנות את גופו של אדם, להרעיל את רוחו בדרך מסוכנת ומשונה". בפרדיגמת המיאזמה לא היו חיידקים. את מקומם מילאה מערכת פנטסטית שכללה בין השאר מכרסמים שמתרבים באופן לא טבעי בסיוע השטן. מכרסמים אלו לא נשאו חיידקים, אלא פעלו במערכות מחזוריות של אוויר רע, לחץ אקלימי, השחתה מוסרית ונגעים מידבקים.

היום ברור שנוהלי התברואה שתוקנו בהתאם לתאוריית המיאזמה היו יעילים, משום שמתחת למעטה המיתי זיהו תומכי המיאזמה גורמי מחלות מוכרים לרפואה המודרנית. כלומר התאוריה היתה שגויה, אבל הטכניקות לשיפור בריאות הציבור היו יעילות. באזורים מסוימים באפריקה מגפות עדיין מובנות במסגרות מיתיות הדומות למיאזמה. האנתרופולוג אדוארד גרין מציין במחקריו שתאוריות זיהום מסוימות של "ילידים" מתארות את התהליך שהמדע הניסויי המודרני מבטא, אבל בשפה שאיננו מורגלים בה. הוא אפילו מציע לשלב ידע עַם והבנת תרבות בתוך תאוריות זיהום מודרניות כדי לשפר את השליטה על מחלות מידבקות בקרב אוכלוסיות אלו. גרין והמומחים לבריאות הציבור אינם טוענים שמיאזמה היא ה"אמת", אבל מיאזמה יכולה להיות בעלת ערך אפילו ביחס להווה (שליטה במחלות באוכלוסיות שבטיות). אם אנו חושבים שהתאוריות העדכניות ביחס למגפות וזיהום נקיות מהחשיבה המיתית של דורות העבר, רצוי שנבחן את עמדתנו שוב. בדומה לשדים עתיקים, גם שדים חדשים הם מעשה ידי אדם; שמם החדש הוא גזי חממה. אם לא נחזור בתשובה במהרה ונתגבר על ההתמכרות החולנית שלנו לנפט, נימצא אשמים ביום פקודה. הכוונה איננה שאם אפשר לדבר על שינויי אקלים. אמתוּת ההתחממות הגלובלית איתנה לחלוטין במערכת העשייה, שחזתה וזיהתה באופן ניסיוני את המגמה הזאת. (ואכן, עלינו להפחית פליטה של פחמן דו־חמצני לאטמוספירה.)

מה אבד לנו בנטישת המיאזמה?



הנה טיעון שדורש עיון: מיאזמה היתה צריכה להישאר כמבנה של מערכות עשייה לחקר מגפות. טענתי היא שהשינוי הפרדיגמטי, המעבר לתאוריית החיידקים, גרם ל"אובדן קוּן" (אובדן של שפה שלמה המתרחש בזמן מעבר מפרדיגמה לפרדיגמה, על שמו של תומאס קוּן), ונדרשו שנים רבות לתקנו. בפרדיגמת המיאזמה אפשר לחוש בנוכחות גורם מזהם באמצעות חוש הריח. תאוריית החיידקים משאירה מקום רק למזהמים ביולוגיים ובכך מתעלמת מסכנות בריאותיות שמקורן אחר, כגון גזים רעילים. המושג המודרני של זיהום אוויר הוא חלק יסודי בבריאות הציבור, והוא מציב סכנות חמורות לבריאות האדם לא פחות מחיידקים. מחקרים חדשים מראים עד כמה חוש הריח האנושי מפותח; מדענים מסוימים טוענים כי בני האדם מסוגלים להריח טריליון ריחות. דחיית המיאזמה ואימוץ התאוריה החיידקית תואמים את האובססיה המודרנית להעדפת חוש הראייה. אם אפשר לראות את החיידק בעזרת המכשור המתאים, אזי יש לנו תאוריה מדעית טובה. אבל להריח? חוש ריח מהימן ומפותח מתאים למכשפות או איכרים, אולי לטבחים, אבל בטח לא למדענים. זו כמובן טענה פשטנית מדי, אבל אין להתעלם מן העובדה שיש לנו מגוון עצום של מילים לתיאור מה שאנחנו רואים, וקומץ בלבד לתיאור מה שאנו מריחים. במשקפי הפרגמטיסט האולפקטומטר, מכשיר למדידת עוצמת ריח, הומצא אלפיים שנה לפחות לאחר המצאת המאזניים. אפילו בימינו, חוש הריח נותר החוש הכי פחות מובן למרות היותו העתיק ביותר בהתפתחותנו האבולוציונית.

היוונים לא טעו לחלוטין. המהפכה של רוברט קוך שמה דגש רב מדי על האורגניזמים שהיה אפשר לראות במיקרוסקופ על חשבון מזהמים שהיה אפשר בזמנו להריח בלבד. לא מדובר בעניין קטן. זוכרים את הרעלן הנוראי "דלק עם עופרת" שהיה חוקי עד לא מזמן? המכוניות שלנו פלטו בגללו ריחות קשים. הדלק הזה לא היה בא אל העולם כלל אילו אנשים היו רגילים לסמוך על האף שלהם.


24 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Commentaires


bottom of page