תרבות עילית ותרבות עממית: על חשיבות הדרשה למחקר על הרב עובדיה יוסף - כנס חוקרים

הרב עובדיה יוסף כיהן כרב הראשי לישראל, היה מגדולי הרבנים של המאה העשרים, וכן המנהיג הרוחני של מפלגת ש"ס. לרשות החוקרים עומדים מעל שלושים ספרי הלכה, פסקי־דין רבניים ודרשות כתובות; אלו כבר מעסיקים ועוד ימשיכו להעסיק חוקרים ממגוון דיציפלינות. לצד הספרות הכתובה, הרב הותיר אחריו אלפי שעות הקלטה של דרשות בעל־פה. דרשות אלו מתחלקות לדרשות שבועיות בהלכה (מוצאי שבת) ובאגדה (ימי שלישי) וכן דרשות במועדים ומקומות שונים. עושר והיקף יצירתו, בכתובים ובדבורים, הם אחד מתרומותיו המובהקות של הרב יוסף ליהדות המאה העשרים. לצורך מחקר זה עמדו לרשותי מאות שעות הקלטה לא מקוטלגים. בבואי להשתמש בחומרים דבורים של הרב יוסף אני דוחה שתי הנחות מחקריות העדפת כתיבה הלכתית על פני דרשנות והעדפת דרשות כתובות וערוכות על פני דרשות מוקלטות. לדעתי יש שורש משותף לטיעון נגד חקר הדרשה ונגד שימוש בדרשה הדבוּרה: הרעיון שמחקר הגות צריך להתבסס על תוצריה של 'תרבות עילית' ולא 'תרבות עממית'. על כן, תחת ההנחה ש'תרבות עממית' היא מה שמתרחש באירועים הדרשניים אין פלא שמקורות דבורים זוכים ליחס משני ואפילו להתעלמות.

בדברי אני מדגימה את התועלת שבעיון בתרחיש ההלכתי ובמקטעים סיפוריים בדרשות שבעל־פה. תרומתם הפוטנציאלית למחקר הרב יוסף ולתיאור השקפותיו היא אדירה. התרחישים ההלכתיים ששימשו את הרב להוראת הדין ההלכתי. אך מעבר לכך, בשעת הדרשה כל מחלוקות בין הפוסקים מגוללת לקהל כעלילה דרמטית קטנה או גדולה. מגמתי להראות שראוי להתעניין בהוראת ההלכה של הרב יוסף בעיניים ספרותיות וללמוד ממנה על עולמו הרעיוני של הרב. הבאתי תרחישים הלכתיים־סיפוריים שמתארים את הבית, את הרחוב, ואת בית המדרש, ועבור כל אחת מן הדוגמאות אחשוף השקפת עולם המשוקעת בפואטיקה של הדרשה. מבחינה מתודולוגית, אעמיד זה לזה זה "תרחיש גרעיני" כפי שנדפס בכתובים ועלילה מרובדת מקבילה (העוסקת בעניין הלכתי זהה או קרוב) שמגולל הרב בדרשה. הדגשתי את הפער בין הסוגות ואת היתרון המחקרי בעיון לא רק בפסיקת ההלכה אלא גם בהוראת ההלכה. בכך הראיתי כי טעות היא לחשוב על הדרשה כתוצר תרבותי נחות המיועד להמון; הדרשה היא גוף ידע משלים לקורפוס ההלכתי הכתוב.