המאמר פורסם בכתב העת מוזה. קישור למאמר המלא.
המאמר מתחקה אחר התרומה החלוצית לספרות הדרוש של איש החינוך דוד כהן (1894–1976). כמו שנראה להלן, דרשותיו היו הגות יהודית-חילונית, שהיא פרי מזיגה בין עולמות סוציאליסטיים חילוניים לבין העולם הדתי. מיזוג זה קיבל את ביטויו בכתיבה דרשנית על פרשת השבוע או בהשראתה, שפורסמה בעלון קיבוץ אלונים. ננתח להלן את דרשותיו, שהן מקרה פרטי של תופעה יהודית-תרבותית בקרב התנועה הקיבוצית, שטרם זוהה במחקר. עיון זה הוא חוליה מקשרת בין המחקר העשיר שנכתב על הוגי הציונות החילונית לבין תשומת הלב המחקרית שֶלה זוכה החילוניות הלמדנית המתחדשת. ביטויה הראשוני של חילוניות זו היה פעילות "חוג שדמות", אשר בשנות השישים והשבעים המוקדמות ליכד בצוותא צעירים נלהבים ללמוד יהדות. חברי החוג נחשפו לכתבי החסידות של הרב קוק, של מרטין בובר, של גרשם שלום ושל אחרים, וחוו בעקבות מפגש זה התעוררות רוחנית ותרבותית. "חוג שדמות" היה בעל השפעה מעטה בטווח הקצר, אולם הייתה לו השפעה רוחנית רבה בטווח הארוך, והיא הובילה להקמתן ולשגשוגן של מסגרות חילוניות ללימודי יהדות. במאמר הזה נראה שהחוג לא צמח ברִיק, שכן בתנועה הקיבוצית התקיימה עוד קודם לכן שדרה תרבותית-יהודית-למדנית, שהייתה חלק בלתי נפרד ממנה ומן התהליכים הרוחניים שבקרבה. יש להבין את הגותם של בני "דור הביניים" בתנועה הקיבוצית, אשר נולדו מימי העלייה הראשונה ועד ראשית המנדט הבריטי בארץ ישראל (1881–1917), על רקע ההגות היהודית-הציונית, שפרחה בשנים אלו, כדוגמת זו של מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, של יוסף חיים ברנר, של אחד העם, של חיים נחמן ביאליק ושל אהרן דוד גורדון. מִטבע הדברים, זוהי תשתית שאי אפשר להתעלם ממנה. ואולם, דור ביניים זה, שעמו נמנה דוד כהן, לא שִחזר את הגותם של קודמיהם, אלא יצר מהלך תרבותי-יהודי ייחודי ושונה מקודמיו. מהלך זה נשכח, נבלע וטושטש עם פריצת "חוג שדמות" ותנועות השיבה אל היהדות, ובכוונתנו להאירוֹ לראשונה במאמר הזה.
