על טוהר הנשק וטוהר המין
"וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר" (ויקרא י, י).
[א]
כשהתותחים רועמים, השבויים שבויים, ומלאך המוות עובד במשמרות כפולות, המילים המוכרות מאבדות ומקבלות משמעויות חדשות. כפי שכבר הכותרת מלמדת, אני מבקשת לבחון את המושג 'טוהר הנשק' באמצעות מושג דומה לו בכמה אופנים, 'טוהר המין'. אנסה להצביע על תכונות דומות ומנוגדות לשני המושגים הללו, וכך להעיר על הפרובלמטיקה העמוקה והמושתקת של הצירוף בין "טוהר" ו"נשק". מי שמשוכנע שנשק הוא חיובי ביסודו, ואפילו טהור, לא "מבזבז את הזמן" על שאלות מוסריות. לדעתי חובה להשקיע בהן זמן.
המושג 'טוהר המין' הופיע לראשונה בעשרת הדיברות של השומר הצעיר בשנת 1928 ("השומר הוא טהור במחשבותיו, [...] ושומר על הטוהר המיני"). המושג 'טוהר הנשק' שימש את אנשי הפלמ"ח וההגנה והוא מופיע כסעיף השישי בעשרת סעיפי רוח צה"ל. אקדים ואומר שבין עשרת הדיברות של השומר הצעיר ובין "רוח צה"ל" אין מסלול ישיר. גם פרשנויות לצו המקראי "והיה מחניך קדוש ולא יהיה בך ערות דבר" (דברים כג, טו), המתייחסות לקשר בין מחנה המלחמה וההתנהגות המינית, אינן מטרימות באופן מלא את הכותרת, ולא אעסוק בהן במישרין. אבל אני מנכיחה אותן כדי לומר שטקסטים אלו (ואחרים) עומדים ברקע דברי.
מי שמשוכנע שנשק הוא חיובי ביסודו, ואפילו טהור, לא "מבזבז זמן" על שאלות מוסריות. לדעתי חובה להשקיע בהן זמן. למעשה, הצירוף הלשוני של 'טוהר' ו'נשק' מכסה על פרובלמטיקה עמוקה ומושתקת.
אורי כהן, בספרו הנוסח הביטחוני ותרבות המלחמה העברית (2017), טען כי בימי הישוב המיניות "של החייל העברי" נקשרה "לטוהר הנשק שלו". בעוד שהצבא הבריטי מיסד את הזנות בקרב חייליו, החייל העברי נשמע לסדר גבוה יותר של ערכים, ובראשם התנזרות ממין. נתיבה בן יהודה היתה משוכנעת שטוהר המין עומד על יסודות פיוריטנים־ויקטוריאנים (ואוסיף: לא על יסודות יהודיים), וכתבה:
"התופעה הזו, היחס למין, ממש הדהימה אותי כשרק באתי לפלמ"ח. [...] תמיד כששואלים אותי אם באמת היה טוהר הנשק בפלמ"ח, אז אני עונה: "טוהר הנשק – אני לא יודעת. אבל טוהר המין – בטח". (נתיבה בן יהודה, 1948 בין הספירות: רומן על התחלת המלחמה [ירושלים : כתר, 1981], עמ' 298; וראו שם עוד).
נתיבה בן יהודה צוחקת אם כן על הגברים הבתולים שאוחזים בנשק, ואולי גם מבליעה ביקורת דקה על כך שהם לא משתמשים בנשק במתינות מלאה ("טוהר הנשק – אני לא יודעת"). היא לכאורה מנתקת בין המישורים אך אולי גם רומזת שהנשק מפצה על החסך המיני.
[ב]
כשעוברים מן ההיסטוריה אל השפה עצמה, הקשר בין המושגים מעלה ניגוד מטלטל. לכאורה, טוהר הנשק וטוהר המין מנסים שניהם להדריך את הגבר הצעיר לצעוד בדרך המלך. לא להפריז ולא להכנע לדחפים בלתי נשלטים. אבל אם בוחנים את קצוות הסקאלה שמהם צריך להמנע – נזירות, הוללות, אלימות וקורבנוּת - התמונה מתערפלת.
'טוהר המין' מבטא חרדה עמוקה של "בן התרבות" ממיניות לא מפוקחת ומאוננות. אפשר לומר, בדוחק, שהמושג מבליע את ההנחה לפיה הגבלת המיניות להקשרה המפוקח והמותר (נישואין, הטרוסקסואלי), היא דרך האמצע בין נזירות והוללות. אבל קשה לקבל את הטענה הזו. כאשר מעודדים גברים בסף בגרותם לשמור על טוהר המין, הכוונה איננה לעודד אותם להתגבר על פחד ממיניות, אלא לדכא את המיניות. יתר על כן, המילה "טוהר" בנויה על הערכה בינארית: או טמא - או טהור, ללא שום סייגים ומצבי ביניים. על כן, הצירוף 'טוהר המין' אינו מבטא טענה על טהרת המין אלא דווקא על טומאתו. מי שחושב באופן בינארי ודיכוטומי, אולי חושב שהוא נמצא בשביל הזהב; אבל רוחבו של השביל הוא כראש סיכה. המושג 'טוהר המין' משקף אפוא עמדה קיצונית, אף על פי שהוא מציג את עצמו כממורכז.
פרדוכסלית, הצירוף 'טוהר המין' אינו מבטא טענה על טהרת המין אלא דווקא על טומאתו. מושג זה משקף אפוא עמדה קיצונית, אף על פי שהוא מציג את עצמו כממורכז. ומה בנוגע ל'טוהר הנשק'?
באותו האופן יש לעיין בצירוף 'טוהר הנשק'. אפשר לומר שמושג זה באמת מציג עמדה של דרך האמצע: מצד אחד הוא מבטא הכרה ביצר האלימות ובתשוקה לנקמה, ומצד שני, ובפרט בהתחשב בכך שהביטוי נכנס לשימוש בימי המנדט הבריטי ובאווירת "שלילת הגולה", הוא מדמיין טיפוס של יהודי גלותי הלוקה באין־אונות, ושבנשיותו החולנית הוא נגעל מהנשק. מזווית מבט זו נדמה אכן שטוהר הנשק מנסה למצע בין חרדת הנשק ובין תאוות הנשק.
אך מן הרגע שמתקדמים קצת על ציר הזמן, הטענה הקלושה הגורסת כי 'טוהר הנשק' הוא ביטוי ממרכז וממצע מפסיקה לשכנע. דור תש"ח התבגר ושלילת הגולה איבדה מבהילותה. קם דור של צברים נטולי תסביכי גלות הממשיכים להתחנך על 'טוהר הנשק'. והנה, בקובץ "שיח לוחמים", הצברים של מלחמת ששת הימים "יורים ובוכים" לנוכח האלימות וההרג. זמן קצר לאחר מכן, מאיר פעיל התייחס ל"שיח לוחמים" בכתב העת הצה"לי, וכחיזוק לרוח הדברים השמיע ביקורת על עצם המושג: "אפשר להגיד נשק הגנה – אבל נשק טהור, מה יכול להיות כבר טהור כשזה דם?" הביקורת של פעיל מסתמכת על פשט הביטוי: בצורת הסמיכות המילה טוהר מוסבת על נשק ולא, כפי שיגידו, על האדם האוחז בנשק.
[ג]
והנה ההצעה שלי. הצירוף 'טוהר המין' מניח שמין הוא טהור כל עוד הוא מודחק, מפוקח ובלתי ממומש, עד לזמן אחר, עד "לעתיד לבוא". אימתי קיימת את מצוות טוהר המין? כאשר התנזרת ממין. בקצרה: מי שדיברו על 'טוהר המין' הצליחו לעורר את הרושם שהמין מגעיל וטמא. אין במושג זה אף לא רמז קלוש לגישה חיובית יותר, גישה שאפשר למצוא כמותה בשלל גוונים במחשבה היהודית (כגון בסיפור על רב כהנא ורב במסכת ברכות סב ע"א). למרות ובגלל תועבות כמו אונס, אפשר ואף רצוי לבקש שהמיני ישאף לטהור; אבל אוי לנו אם נכרוך את הטהרה עם הנשק. שכן באופן נטול הגיון לוגי, ובהיפוך מן הצירוף 'טוהר המין', כאשר 'טוהר' מוסב על 'נשק', סופו של הנשק שיהפוך לתשמיש קדושה.
ההשוואה בין שני המושגים מגלה שהצירוף בין 'טהרה' ל'מין' ול'נשק' מוביל לתוצאות הפוכות: בעוד ש'טוהר המין' מוביל ליחס שלילי מדי למיניות - או ליתר דיוק, רומז שכל מיניות היא שלילית עד שיוכח אחרת - 'טוהר הנשק' מתיר את רסן האלימות ומאדיר את הנשק; אם הנשק טהור, אזי גם כל שימוש בנשק הוא בהגדרה לגיטימי, עד שיוכח אחרת.
בעוד ש'טוהר המין' מוביל ליחס שלילי מדי למיניות - או ליתר דיוק, רומז שכל מיניות היא שלילית עד שיוכח אחרת - 'טוהר הנשק' מתיר את רסן האלימות ומאדיר את הנשק; אם הנשק טהור, אזי גם כל שימוש בנשק הוא בהגדרה לגיטימי, עד שיוכח אחרת.
תמיהות עמוקות עולות לנוכח המושג מעורר-הגֵרֶד 'טוהר הנשק' כשמאזינים לקריאות "לשטֵח (את עזה)". האומנם הגענו לימים שבהם (כפי שמתריע למשל אריאל שוורץ בטורו כאן) הנשק פשוט "טהור" ללא סייגים? היתכן ש'טוהר הנשק', צירוף שהולדתו בקריאה למשמעת ולהבלגה, מתחיל להשמע כמו האללת האלימות והנקמה?
השופט חיים כהן כתב פעם כי "הנשק המוסרי אינו נופל בחשיבותו מכל נשק אחר, ואולי עולה עליו – ואין לך נשק מוסרי יעיל משלטון החוק" (בג"צ 320/80 קוואסמה ואח' נ' שר הביטחון ואח', פ"ד לה(3) 132, מפי השופט ח' כהן). כהן לא השתמש במִפלֶצֶת הלשונית "נשק טהור", אלא בביטוי "נשק מוסרי" שהוא לדבריו לא פחות חשוב "מכל נשק אחר". ומיד לקח את הנשק המוסרי ולש ממנו עיסה חדשה: אין לנו נשק אלא שלטון חוק. גם שלטון החוק זקוק לריסון, ובניית מערכת שיש בה איזונים פנימיים מטילה אחריות עצומה. ועל כן, כאשר שלטון החוק עומד על בלימה, והנשק מחולק לכל דיכפין כמו סוכריות בר מצווה, אין בי ספק: מוטלת עלינו החובה לעמוד על כך שאין נשק טהור.
נטע שרם היא פוסטדוקטורנטית במרכז לחקר המרות דת באוניברסיטת בן גוריון בנגב.