מה המטוטלת המתמטית יכולה ללמד אותנו על המטוטלת החינוכית?

פורסם בהד החינוך נובמבר 2017.

נוכח ריבוי האופנות החינוכיות והסותרות ("הד החינוך" בגיליונו האחרון העלה רק חלק קטן מן הקלישאות החינוכיות של זמננו) עלה בדעתי שמדובר בתופעה עתיקה ולא מפתיעה כלל: צבי לם בספרו "במערבולת האידאולוגיות: יסודות החינוך במאה העשרים" מאגנס, 2002 פותח בכותרת "לכל הכיוונים וללא כיוון". בפרק זה מכנס לם טבלה המשתרעת על לא פחות מ־ 11 עמודים ובה סיכום מינימליסטי של מיטב התאוריות, המסרים ושיטות החינוך שפרחו במערב במאה העשרים. הוא מביא בטבלה יותר ממאה זרמים חינוכיים.

מעיון בטבלה אנו מגלים למשל כי בשנת 1901 ייסד פרנציסקו פרר חינוך חילוני רציונלי ברוח האנרכיזם; בשנת 1903 הופיע חינוך המבוסס על המחקר האמפירי מבית מדרשו של תורנדייק. 1904 היא השנה שבה ויליאם ג'יימס יצא בקריאה "פסיכולוגיה היא מדע אך הוראה היא אמנות", ורק שלוש שנים לאחר מכן ביקש ארנסט מוימן להעמיד פדגוגיה , ניסויית. באותה השנה, שנת 1907 הצהיר ויליאם ריין כי מטרת החינוך היא חינוך האופי. בעמוד האחרון של הטבלה אנו קוראים על דונלד שון, שבשנת 1983 , קרא ללמידה על פי רפלקסיה על התנסות. הטבלה נסגרת עם שנת 1995 בפדגוגיה הביקורתית והפוסט־מודרנית של פיטר מקלרן.

טבלה זו מספרת לנו הרבה מאוד על טיבן של אופנות חינוכיות. היא גם מגלה לנו שהמטוטלת, אותו אוסצילטור הרמוני, מניבה מערכות חינוך רעשניות עם כשלים בזיכרון. מה שבטוח, הרמוני זה לא. מה כל כך מתסכל במטוטלת החינוכית? במטוטלת המתמטית זמן המחזור של המטוטלת אינו תלוי במסת המשקולת התלויה עליה. באנלוגיה, ייתכן שרעיון בעל משקל רב לא יזכה לתשומת לב רבה יותר מגימיק שטחי. במטוטלת המתמטית המהירות הממוצעת שווה לאפס. על כל תנועה ימינה, ישנה תנועה נגדית שמאלה ובסך הכול נעשית אפס עבודה.

עיון בטבלתו של לם מעלה את אותה התחושה, או כמילות השיר "אמרו את זה קודם לפניי" – רק שאז שכחו את הרעיון ומישהו נאלץ להמציא אותו שוב. וזה כן משנה שאמרו את זה קודם, כי אם מדובר ברעיון מצוין – למה הוא נזנח? מילא אם מדובר ברעיון עתיק יומין שבמרוצת הדורות העלה אבק. אבל זמן המחזור של המטוטלת החינוכית קצר ביותר ומשרעתו (המרחק בין הקצוות) רחבה.

יש לי תחושה שהמגמה בקרב מערכות חינוך גדולות היא לקדש את האקלקטי. הן לוקחות תאוריות חינוכיות מבוססות על יסודות איתנים, שפעמים רבות מנוגדות זו לזו, ומערבבות אותן משל היו מוצרי עיצוב אופנתיים. התוצר המתקבל הוא דייסה חסרת טעם ואמירה. והרי מה אפשר לצפות ממערכת מסועפת שאינה פוסקת מלפעול וצריכה לעמוד בתילי התאוריות הנערמות בקצב מסחרר? המלצתי לכם היא לגשת לספרייה הקרובה ולעלעל בטבלתו של לם. אולי תצחקו. אך בין שתבכו ובין שתצחקו, אין ספק שבפעם הבאה שתיתקלו באופנה חינוכית לוהטת, תדעו לזהות. אותה כרטרו שהיא (אולי) באמת.