המאמר פורסם 'בקול ההמון'
תוכנית הסאטירה היהודים באים היא סיפור הצלחה טלוויזיוני ובקרוב ייתכן שאף נזכה לצפות בעונה רביעית שתעלה על המסך. הסידרה כוללת המחזות של עלילות תנ"כיות ושואבת את רעיונותיה מההיסטוריה היהודית לדורותיה, וקורצת לסאטירה הפוליטית בת זמננו. הרבה כבר נכתב אודותיה. אולם לי יש טיעון שאפשר ויצליח להפתיע: מבין מקבץ המערכונים התנ"כיים שהוצגו בתוכנית ישנם מערכונים שהם לא פחות מגילגולה העכשווי של הדרשנות הקלאסית. מדוע תשאלו, ובצדק? משום שאלו מצליחים ל"תרגם" את המקור הקאנוני לצורכי השעה.
אפרט. דרשנות היא סוגה ספרותית עממית המשקפת את המציאות החברתית וההיסטורית בה פועל הדרשן או הדרשנית. בהתקיים סגנון וכשרון אצל הכותב הדרשה כוללת אלמנטים רטוריים משוכללים בעלי מכוונוּת חינוכית ולא פחות מכך, בידורית.
אבל דרשנות ותוכנית סאטירה חילונית? אני אומרת - אין סתירה.
הפילוסוף רונלד דבורקין, בספרו Empire’s Law שאל על במאי שרוצה לייצר עיבוד קולנועי למחזה השייקספירי הסוחר מונציה:
"נאמנות לדעותיו של שייקספיר אודות שיילוק, תוך התעלמות ממה שדעות אלו יעוררו אצל הקהל המודרני, יבגוד אולי במטרה היותר אבסטרקית של שייקספיר."
עיצוב דמותו של שיילוק לא דורשת מהבמאי להתמקד בשאלה מה ידע וחשב שייקספיר על היהודי, אלא באילו אמצעים הוא יכול לשקף את דמותו כך שאם שייקספיר היה צופה ביצירה כיום, היה מסכים שזוהי פרשנות נכונה. כלומר, הפרשנות הטובה לוקחת בחשבון שיקולים אסתטים ומוסריים ומתאפשרת הודות למרווח תמרון הנובע מדו-ערכיות בטקסט המקור.
לכן, אם מערכוני התוכנית היהודים באים, מספקים לצופים נרטיב דרמטי בעל תחכום פילוסופי ורגישות לרוח הזמן ששואב מהתנ"ך כדי להגיד משהו על ימינו, הם יצירה דרשנית.
אם הצלחתי לשכנע אתכם שהיהודים באים היא אולי דרשנות עכשווית (וגם אם לא), אתם מוזמנים להיזכר יחד איתי בשני דיאלוגים מבריקים המפגישים בין קין והבל ובין פינוקיו ויונה הנביא. אחר כך רוצו לצפות בהם ביוטיוב. בעצם, הסדר לא חשוב.
במה חטא קין?
- "אה, אולי הבעיה בפרה שלך."
- "איזו פרה?"
- "הפרה ששמת."
- "אה, לא. לא שמתי פרה."
מערכון קין והבל הוא לא פחות ממבריק. במענה לשאלות קלאסיות של חז"ל על המניע לרצח הבל שחסר בפסוקים, גם המערכון מחייה את החסר. רש"י, בעקבות מדרש רבה כ"ב, מסביר כי מנחתו של קין לא התקבלה משום שהביא מפירות האדמה, ודווקא לא מהמשובחים שבהם, ואילו הבל הביא מבכורות צאנו. לפיכך, היתה זו הקנאה בהבל על שמנחתו התקבלה והיא שהובילה לרצח. גם כותבי היהודים באים בנו על ההבחנה הזו.
המניע לרצח לפי היהודים באים, אפילו מקיים זיקה עם פרשנות מסורתית המתמקדת בהשוואה בין סוג הקורבן: חי לעומת צומח. תוצר התהליך מספק לצופים במערכון פקסמיליה משובחת עם טוויסט קומי על ויכוח שגור בין טבעונים-צמחונים לאוכלי בשר שמולבש על הדיאלוג החסר בין קין והבל:
- "אז מה שמת? גדי? כבשה?"
- "חתולה."
- "מה? בוא'נה, אני לא מאמין שרצחת חתול."
- "רצחתי חתול? הקרבתי חתול. אתה אולי רצחת פרה"
- "מה אתה משווה?"
- "מה זה 'ככה זה, ככה זה'? איפה זה כתוב?"
- "לא לא כתוב, זאת מוסכמה חברתית." [המצלמה נעה אחרונית לחשוף ארץ בראשיתית]
- "איזה חברתית? זה רק אתה ואני פה."
מערכון זה מבריק בעיני לא רק משום שהוא נותן הד לויכוחים מוסריים ועכשוויים, אלא בגלל שהוא מצליח להשאיר מתח פילוסופי מפרה בין גישתו של קין חובב הפרות ובין עמדתו הנורמטיבית של הבל.
אז נכון, הפרשנות של יוצרי התוכנית נגזרת ממצוקות שונות מאילו של המפרשים הקלאסיים: בעולם המסורת האדם הוא בעל רצון חופשי, אך כפוף לאל טוב ומיטיב. בעולמם של יוצרי התוכנית היהודים באים (תלוי באיזה מערכון תפסנו אותם, כן?) האדם מושלך אל עולם סארטרי חסר פשר, ועליו ליצור בו הגיון בכוחות עצמו. לכן, השימוש הקלאסי והמודרני, בחטאו של קין כמצע לדיון בזכותו של האדם באכילת בשר מספרת על תמורה תרבותית עמוקה, אך גם על רצף.
מקור: אתר האינטרנט לשיתוף סרטוני וידאו YouTube. כל הזכויות שמורות לכאן 11 וליוצרי התוכנית היהודים באים.
יונה ופינוקיו במעי הדג
מערכון יונה ופינוקיו אינו עומד בזיקה טקסטואלית למסורות חז"ל, אלא בנוי על משחק אינטרטקסטואלי עם ספרו של קרלו לורנציני. בעיני מדובר בפרשנות דיאלוגית המתרחשת בין סובייקט מפרש לאובייקט מתפרש הלוקח בחשבון הקשרים היסטוריים, ספרותיים ופילוסופיים המתעוררים בעקבות מפגש שכזה.
- "תגיד רגע, אני מוכרח לשאול אותך. כל הקטע הזה בסיפור שלך עם הצרצר המדבדר, זה אמיתי? זה קרה באמת?"
- "בטח שזה קרה באמת! כל מה שכתוב בספר פינוקיו קרה באמת."
- "וואלה."
- "מה, למה?"
- "לא, לא, לא, שום דבר... רגע, והקטע הזה עם הפיה הכחולה?"
- "הפיה הכחולה אמיתית לגמרי! זה דוקו!"
[...]
- "תגיד, אני גם חייב לשאול אותך משהו. הקטע הזה שזרקו אותך מהספינה באמצע הסערה, זה קרה באמת?"
- "בטח!"
- "הבנתי."
- "מה?"
- "כלום, כלום."
- "תקשיב רגע! כל מה שכתוב בתנ"ך קרה באמת."
- "כל מה שכתוב בתנ"ך קרה באמת? גם הקטע של משה והסנה הבוער?"
- "קרה אחד לאחד!"
- "אתה בטוח?" [זום אחרונית, אפו של יונה הנביא התארך, של פינוקיו נותר כשהיה]
- "מאה אחוז אמיתי."
בצפייה ראשונה במערכון, עלול להיווצר הרושם המוטעה כי מדובר בדאחקה חילונית רדודה ששוללת את תוקפו של התנ"ך כסיפור אגדה שרק ילד או טיפש מסוגל להאמין בהם. אולם צפייה חוזרת מגלה שהמערכון עוסק בטענות אמת ביחס לנכסי תרבות. לכן, יונה, דמות תנכ"ית, נפגש דווקא עם פינוקיו, גיבור מעשיה. ודווקא פינוקיו, ספק ילד ספק בובה, מבקש דין וחשבון על אמיתותו של יונה.
פינוקיו הספרותי מייצג את האמיתי שאינו כזה: משאלת ליבו האחת של ילד העץ היא להיות כבר "ילד אמיתי". "אמיתותו" של פינוקיו, היא שאלת השאלות. המערכון כולו נסוב על החשד ההדדי בין הדוברים שמייצגים את החשיבה ההיסטורציסטית. אולם האירוניה רבה: רק יונה משקר והראיה לכך – אפו מתארך. אבל כאן אנחנו מסתבכים עם משחק על פרדוקס השקרנים – עם עלילת פינוקיו היא "אמיתית" ולראיה האף אכן מתארך כשמספרים שקר, הרי ש"אמת" אינה מה שקרה כי אם מה שסופר שקרה. אבל לכל צופי הסדרה ברור כשמש שפינוקיו לא היה ולא נברא. לפיכך האמיתי הוא הבדיה, והתנכ"י שמעמדו ההיסטורי נתון למחלוקת קשה הוא שקרי. אבל אם קיימת אמת הגלומה בסיפורים אפילו אם הם בדיה מוחלטת, מדוע סיפורי התנ"ך הם שקריים? הקריאה של המדרש היא עם כן, קריצה למי שאיבד את אמונתו באמיתותו ההיסטורית של התנ"ך אך עדיין הופך בה והופך בה, מחפש שם עולמות.
אולי כעת ארשה לעצמי לדרוש על המדרש של היהודים באים. הבחירה של יוצרי המערכון דווקא בסיפור יונה במעי הדג כמצע לדיון בבדותא לכאורה של הנרטיב הדתי והקלריקלי, כבר מופיעה ביצירתו האופראית הגדולה של גרשווין פורגי ובס:
It ain't necessarily so
It ain't necessarily so
De things dat yo' liable to read in de Bible
It ain't necessarily so
Oh Jonah he lived in de whale
Oh Jonah he lived in de whale
For he made his home in dat fish's abdomen
Oh Jonah he lived in de whale
מוזיקולוגים הצביעו זה מכבר על קשר אפשרי בין המלודיה של השיר ובין כר גידולו היהודי של גרשווין: הפתיח "זה לא בהכרח כך" מתנגן בקריצה לניגון האשכנזי של ברכת העולה לתורה "ברכו את ה' המבורך". כך ממדרש דיאלוגי בו פתחתי את מאמרי הגעתי למדרש מִצלוֹלִי ולשמחתי, לא עלי המלאכה לגמור.