במדרשים הקאנוניים אנו מוצאים את “נעשה ונשמע” המחמיא לבני ישראל שמקבלים תורה ללא תנאי. אבל, גם את הקלון של “כפה עליהם הר כגיגית” של מתן תורה בסיני תחת איומים. אם תרצו, גם זרועות מושטות בערגה וגם עקשנות עד חורמה. מדרש נוסף מפאר את בני ישראל לעומת עמים אחרים שסירבו לקבל את התורה, ובמדרש מפורסם אחר בני ישראל בקושי מתעוררים בזמן למעמד הר סיני. ואכן, אחד הנימוקים למנהג תיקון השבועות נשען על מדרש שיר השירים רבא: “ישנו להם ישראל כל אותו הלילה לפי ששינה של עצרת עריבה”. הייתכן שבני ישראל העדיפו את השינה באוויר האביבי על פני יקיצה בזמן? כמו אמא לילדים סרבנים “בא הקדוש ברוך הוא ומצאן ישנים”. על אותה ישנוניות בכל שנה ושנה נשארים בניהם של בני ישראל ללמוד תורה כל הלילה.
התחייה, או המיתוג מחדש, של תיקוני שבועות כאירוע תרבות ישראלי, מטשטשת את מנעד האפשרויות להבנת הביטוי “תיקון שבועות”. בתנ”ך הפועל ת.ק.נ משמעו ליישר “מעוות לא יכול לתקון” אומר קהלת. בעברית התלמודית הפועל ת.ק.נ נהפך לפועל רב פעלים. ביכולתו לתקן (לבנות) ספינות או נעליים, לתקן (לייסד) תפילה לתקן תקנות לשעת חירום ואפילו לתקן (לטייב) איפור. העברית במדרש מציעה שנשמת האדם דורשת תיקון (כפרה), ושהאדם יכול לתקן (להשלים) את החסר בעולם. אין ספק כי הרומנטיקה שבמתח בין שני התיקונים האחרונים שמניתי – ‘תיקון אדם’ ו’תיקון עולם’ – קוסמת לאוזן הליברלית: כדברי בובר “הבא לתקן יתחיל בו בעצמו”.
אך כיצד מתקנים את שבועות? בונים, מייסדים, מכפרים, משלימים? ישנה מסורת שכבר איבדה מכוחה אפילו בחוגים שמרניים, מסורת המתווה מרשם מדויק: יש לקרוא בשבועות בלילה לפחות את כל התנ”ך. ועדיף לקרוא את כל התנ”ך, המשנה, והזוהר (הפרטים מצויים כמובן, במחלוקת). אך כדי להספיק לקרוא בלילה אחד אין מנוס אלא לתקן (ללקט) מבחר בהיקף סביר. המרשם: יש לקרוא שלושה פסוקים ראשונים ושלושה פסוקים אחרונים מכל אחד מספרי הקודש.
קונטרס ה”תיקון שבועות” שמקבץ יחד את כל חומר הקריאה הנדרש לליל החג, הופך בידיו של יהודי אחד, מ.ו. הכותב בעיתון ‘הלאֹם’ בשנת 1905 חומר לביקורת מושחזת על מצב יהדות עירו, הלוא היא נו יורק. במאמר שכותרתו “מעט פילוסופיה” הכותב, משכיל, ציוני ומצוי בעולמה של תורה פותח ואומר:
מימי מתקשה הייתי בדבר הזה: כפה עליהם הקב”ה הר כגיגית: אם מקבלים את התורה מוטב ואם לאו… כלום כפי יש בדבר? וכי בטרוניא בא הקב”ה על בריותיו?
הכותב, שמשמיט מפאת כבוד את מילות המדרש “ואם לאו פה תהיה קבורתם” קובל על האיום האלוהי. הייתכן כי מתן תורה התרחש תחת איומים כאשר הר שלם מאיים למעוך את בני ישראל למוות? הכותב עונה שהקב”ה התכוון לטובה; בני ישראל הם כמו ילד חולה שמסרב לקחת תרופה. אך לאחר הנמשל, מתחיל הכותב לדרוש, באירוניה, באשר למצב הקיום היהודי במחוזות הגאלדענע מדינה:
ידע הקב”ה שישראל עם של מסחר הוא. מה עשה? עמד ונתן להם תורה ובני ישראל סוחרים בה. […] בקצרה, התורה נחוצה לכולנו כאויר לנשימה, מן הכופר, הלוחם בתורה, עד הרב החי בתורתו. מן פלוני החיט, עד פלוני הדקטור. עכשיו כשיש לנו תורה הרי יש כאן חיים. זה קונה וזה מוכר, בקצרה, מסחר.
אחרי שמתאר את “מלחמות היהודים” עובר לבקר את המצב הרוחני של יהדות ארצות הברית.
באמת אומר לכם, רבותי, כי טיפשים גדולים היו אבותינו שלא חפצו לקבל את התורה עד שנחוץ היה לכופם. כנראה, לא היו אבותינו בקיאים במסחר יותר מדי, נותנים לכם תורה כזאת ואתם מפקפקים בדבר! היש לכם עסק טוב מזה? אלא מאי? תרי”ג מצוה ואזהרות! שוטים, וכי אינם יודעים מה עושים? באמת לא ידעו אבותינו מה לעשות, עד שבאו הבנים ולמדום. ראו הבנים שהניחו להם אבותיהם תורה ארוכה. מה עשו? עמדו ותקנו להם “תיקון שבועות” ראשה של זו וסופה של זו ואמצעי של זו הרי כבר תורה שלמה.
הכותב האלמוני (לא מצאתי נכון לכתיבת שורות אלו מי היה אותו מ.ו.) ברצף השאלות הרטוריות, מתאר את המעתק מהעולם הישן אל העולם החדש כ”תיקון שבועות”. ומהו אותו תיקון שבועות? לא בניה, השלמה, התקנה, או תיקון תקנות, כי אם ליקוט מרושל, אפילו עצל. “התיקון”, הלוא הוא ה”קלקול” פורץ ממקומו בליל שבועות ואופף את החיים כולם.
כל חיינו הם חיי צרופים. חתיכה מכאן וקטע מכאן ומעט מכאן, והרי לך חיים של אי-סדר ומהומה. התקון שבועות נכנס כל כך בחיינו, עד כי אי אפשר להפטר ממנו. קח לך קהילה מישראל והרי היא תיקון שבועות שלם. קצת חסידים, קצת מתנגדים, משכילים, לומדים ועוד.
ומהתקפה על הקהילה היהודית, עובר הכותב לקבול על היחיד:
אדם מישראל, זה הוא תיקון שבועות בפני עצמו. קצת למדן, קצת משכיל, מעט ציוני, מעט סוציאלי. הכל מה שתחפוץ, קטעים וקטעי קטעים. צרופים וצרופי צרופים. רבונו של עולם! נתת לנו תורה לסחור בה והרי אנו סוחרים בה עוד יותר מדאי. אבל בבקשה ממך: הסר מאתנו את ה”תיקון שבועות”, את הערבוביא, את הפצול!
הלאם, יום חמישי, יוני 08, 1905.
אודה שאף כי אני בין מתקני השבועות, עמלתי כדי לרדת לסוף דעתו של מ.ו. עם הדימוי שהציב בין הערבוביה והתיקון. שכן, מעולם לא תיקנתי שבועות מתוך קונטרס ליקוטים. נראה כי ביקורתו היתה לנבואתו. הרי תיקון שבועות מכובד בימינו יזמין כמה דוברות ודוברים שיתנו קצת מזה וקצת מזה. והמהדרות מקפצות בין תיקון לתיקון ובוררות להן ממיטב מרכולת השיעורים וההרצאות המוצעים בבתי הכנסת ובמוסדות התרבות של העיר, ואני ביניהן. אולי צדק מ.ו. וכל אדם הוא “תיקון שבועות” בפני עצמו, מתפזר, מתערבב ומצרף צירופים. אבל אותו קיטוע וערבוב משקף גם תאבון לטעמי התורה (במובנה המוכלל) המרובים משנות ימיו של האדם על האדמה.
אגב, כל לילה של תיקון שבועות גם מזכיר למשתתפים בו עד כמה נעים לישון בבוקר, על פי מסורת חג מתן תורה הראשון. רק שאלינו לא מגיע האל בכבודו ובעצמו כדי לעשות לנו השכמה מאוחרת
תמונה מן הכתבה המקורית מתוך אתר עיתונות יהודית היסטורית.
פורסם ב'סלונט'. קישור לקריאת על התיקון ועל הקלקול.